בערב החג קיבלתי מייל מהבת שלי. היא לומדת עבודה סוציאלית ונתקלה במאמרים בנושא הורות שחשבה שיעניינו אותי. המאמרים עסקו בנושא חשיבות החזית האחידה של ההורים מול הילדים. ואז זה קרה! פלשבק מטורף של הקריצה. כן, אותה קריצה שאבא שלי תמיד קרץ לי כשפניתי אליהם בבקשה מסוימת ואימא אמרה לא. הוא בדרכו, בקריצה הקבועה שלו אמר – נדבר אח"כ. יהיה בסדר. כמה הערצתי אותו. חשתי שאני ברת מזל שיש לי אבא כזה: מבין, מקשיב, בא לקראתי. ואימא – ממש קשה. לא איתי, לא מבינה אותי. איזה מזל שיש לי אותו. ולא רק זה – הבטחתי לעצמי עשרות פעמים בסיטואציות שונות שכשאני אהיה אימא בעצמי אתנהג כמו אבא ושאני גם אתחתן עם גבר כמו אבא: מבין, מקשיב, מפרגן.
לקח לי שנים להבין את גודל התרמית! אותה קריצה שכל כך אהבתי הייתה נשק. נשק מול אימא שחשבה אחרת ודעתה לא כובדה. פתאום הבנתי שלהיות אבא כ"כ טוב אפשר רק כשאימא כ"כ רעה…. לקח לי שנים להבין את חוסר הכבוד של אבא כלפי אימא בכך שפעל נגד דעתה וצבר נקודות טובות מאחורי גבה. לקח לי שנים להבין שהייתה פה מניפוציה והבדיחה הייתה על חשבוני L למה לקח לי שנים להבין? כי היה נוח. היה כיף שהיה מישהו שתמיד "הבין", "הסכים" ו"כיבד" את רצונותיי.
עשיתי למידה ענקית! דרך הקריצה של אבא הבנתי את חשיבות הכבוד ההדדי. למדתי איך להביע את דעתי וגם לשמור עליה ללא כל צורך בביטול בין זוגי ודעותיו. אחד ההחלטות החשובות שעשיתי היא לעולם לא לעקוף את בן זוגי, לא לתת לילדיי דברים שבעלי מתנגד לתת להם ולהיפך, כמובן. לימדנו את הילדים שלכל אחד מאיתנו יש דעה משלו וזה לא מונע מאיתנו לכבד את הדעה של השני. לימדנו אותם כבוד הדדי מהו ואיך ניתן קונפליקט בצורה עניינית מכבדת ואוהבת.
חזית אחידה מול הילדים כדרך חינוך – לא בשבילי! אני רוצה שילמדו, שאפשר לשמור על עצמך בזוגיות ולהישאר בחיים אני רוצה שילמדו ,שאתה יכול להרגיש בעל ערך בזכות עצמך ולא על חשבון אחרים אני רוצה שילמדו, שאימא ואבא הם בני אדם ומותר להם לא להסכים
עניין של נקודת מבט
