הטלפון צלצל. הוא הרים את השפופרת. היא עקבה אחריו במבטה והבינה שמשהו לא טוב קורה. הוא מלמל "תודה" וסיים את השיחה. הוא הסתכל עליה ואמר בלחש "הילדה בדיכאון. היא חותכת את עצמה…" הלם. איך זה ייתכן? ילדה טובה, תלמידה מצטיינת, מנגנת על מספר כלי נגינה, מקובלת. נכון שהיא שקטה ומופנמת אבל…. נפל עליהם עולמם. איך לא ראינו? איך לא הרגשנו? מזל שחברה טובה שלה לקחה אחריות ויידעה את ההורים.
הם הורים אוהבים, אכפתיים ואינטליגנטים שמייד פנו לעזרה והנערה טופלה מספר חודשים באמצעות כדורים נגד הדיכאון. השבוע נודע לי, שהיא ניסתה להתאבד ובהסכמתה אושפזה בשלוותה. היא נמצאת שם כבר חודש וחצי ואין תאריך שחרור ידוע.
טלטלה קשה למשפחה. אומרים, שמשבר זו תמיד הזדמנות. זה נכון גם עבורם. לאחר חודשים של הסתרה מהסביבה על מצבה ועל היותה מטופלת פסיכיאטרית, הם נאלצו לשחרר, לספר, כי כבר אי אפשר להסתיר אשפוז. ופתאום באה ההקלה. אין סודות. הם מקבלים תמיכה ואהבה מהמשפחה והחברים. הם לומדים להבין, שבעצם היא למדה מהם את דפוס ההפנמה, את הקושי בלספר ולשתף והם חוו עד כמה זה קשה להתמודד לבד. פתאום יש שיחות יומיומיות פתוחות עם הבת על הכל, בלי זהירות, בלי חשש, בלי "לא נעים". יש לפניהם עוד דרך ארוכה אבל ללא ספק הם עושים עבודה ממש טובה. אני מחזיקה להם אצבעות!
