השבוע קראתי פוסט של חברה בפייס, עינת עפר, שנקרא בשביל כבוד צריך לעבוד: http://saloona.co.il/einato/?p=65%3Fref%3Dblog_main. היא טענה, שכדי שאחרים יכבדו אותך אתה צריך קודם לכבד את עצמך והיא מונה בכתבתה את הדרכים לכך. מאוד נהניתי מהכתבה של עינת וגם הסכמתי איתה. יחד עם זאת, היא לקחה אותי למקום אחר לחלוטין. היא הובילה אותי למחוזות ילדותי, משמע "פולניה". זהו מקום בו אני נדרשת לכבד מישהו רק כי הוא דורש, רק כי הוא חושב, סליחה, בטוח שמגיע לו… אצלנו זה הלך עוד יותר רחוק – כשהוריי למשל, חשבו, שאם אותו מישהו היה בטוח שמגיע לו כבוד מעצם קיומו ומחכה לו, אני חויבתי לדגל "לתת כבוד"…אם אתה נותן כבוד, משמע אתה מחונך. עשו איתך עבודה טובה. אתה עומד בציפיות. אם חלילה, סירבתי או לא הסכמתי (בעדינות), נחשבתי לא מחונכת. נחשבתי לכזו שלא מכבדת את המבוגרים ממני.
רוצים דוגמאות? למשל, כשהייתי בהיריון, סבתא שלי החליטה שאני עומדת ללדת בן. בזמנו לא עשו אולטרסאונד וכל דיעה לגבי מין היילוד הייתה בגדר ניחוש פרוע בלבד.עובדה פשוטה זו לא הפריע לסבתי להתלהט ולדרוש, שאקרא לבן היילוד על שם בעלה ז"ל, משה, שמעולם לא הכרתי. ואני לתומי סברתי, שבתור אימו של היילוד אני זו שקובעת את שמו. מקסימום בשיתוף עם בעליJ . זאת ועוד, שאני באופן עקרוני סולדת מקריאת שמות שניים ושלישיים על שם מתים מהמשפחה, גם אם שמם מוצלח יותר ממשה ויסלחו לי כל מי שנקראים משה, זה ממש לא אישיJ. הייתה מלחמת עולם! ניצחתי. היו קצת פצועים….
גם בפי הורי בעלי המילה כבוד הייתה שגורה באופן מוגזם. בכל דיון או ויכוח עלה נושא הכבוד. "אתם צריכים לכבד את ההורים". "לאמא מותר להגיד מה שהיא רוצה כי היא אמא שלכם ולכם אסור. כי היא האמא". "היא אחותך הגדולה, תכבד אותה" וכהנא וכהנא בכל הווריאציות, שאתם יכולים לעלות בדעתכם. ובתרגום חופשי – אתם חושבים אחרת מאיתנו וזו בעיה.
הדרישה לכבוד היא בעצם מניפולציה לכפות על אחרים את דעתך. הדרישה לכבוד מהווה כלי מניפולטיבי להשגת מטרות או כפיית דעה . לקח לי שנים רבות ללמד את הסביבה שלי, שכבוד לא דורשים. לכבוד צריכים להיות ראויים. כבוד לא מגיע לך באופן אוטומטי רק מתוקף מעמדך, לימודיך או תעודותיך. כבוד ניתן מאהבה ומהערכה ועם המון נתינה. כבוד? אני ממש בעדו בתנאי שאני קובעת למי ומתי!
אז אולי תכבדו אותי בלייק?:-)))
