חברה טובה בקשה ממני עזרה. היא ספרה, שחברתה במצוקה אמיתית ולדעת כל המשפחה היא זקוקה לטיפול אך היא מסרבת. אליי היא הסכימה לבוא רק לדבר לא רוצה טיפול. לא נראה לי מתאים לתהליך אימוני אבל החלטתי להיענות לבקשה ולהיפגש איתה. הגיעה אישה צעירה, יפהפייה. לא יכולתי להתיק ממנה את העיניים. היא סיפרה לי על עצמה, על הצלחותיה בעבודה, על ההערכה הרבה שהיא מקבלת מהסביבה וציינה שיש לה בעיה אחת שהיא הייתה רוצה לעבוד עליה. לא נעים לה להגיד "לא". יש לה בעבודה רכזת חדשה, שמטילה עליה עבודות, שלא בתחום אחריותה ולא מתאים לה לעשות אותם אבל היא ל יודעת להגיד לא. אנחנו משוחחות ואני שואלת שאלות סביב הנושא ועוד שאלות קצת על המשפחה ופתאום אני שומעת סיפור מדהים על היותה אם לתאומות בנות 12 שעד לאחרונה היו "מושלמות" והתנהגו למופת ופתאום, שומו שמיים, דברים השתנו. לא עוד קפיצה לדום כשאמא מבקשת משהו, ארון הבגדים, רחמה ליצלן לא מסודר ועוד כהנה וכהנא סיפורי זוועות רגילים להפליא. "ומה את עושה עם זה"?שאלתי. להפתעתי היא סיפרה שהיא ניתקה איתן קשר: היא הפסיקה לבשל עבורן, לכבס, להכין להן אוכל לבי"ס. היא לא מדברת איתן בכלל. בעלה עושה הכל במקומה. המשפחה המורחבת מנסה להתערב ולעזור אבל היא בשלה. "אני לא מוכנה לטפל בהן עם התנהגות כזו". בעלה כבר מאיים בגירושין ולמרות אהבתה אליו זה נראה לה רעיון טוב. מה כ״כ טוב ברעיון? היא לא תגור עם הבנות אז לא יהיה מתח והיא תתחיל בחיים חדשים…להזכירכם היא באה לייעוץ במטרה מוצהרת שקשה לה להגיד לא לבוסית. ציינתי בפניה, שקצת מפתיע שבמצב כה קשה בבית עם בעלה והבנות היא בחרה לטפל בעניין שולי ופעוט יחסי. היא התפתלה בכסא ואמרה שלגבי המשפחה היא הרימה ידיים אבל העבודה חשובה לה…עניין של נקודת מבט.
מן הסתם גם אני המלצתי לה על טיפול אם כי הצעתי לה את האפשרות להמשיך בשיחות איתי במקביל בכפוף לאישור המטפל כמובן. מאז לא שמעתי ממנה.🙂
