שוחחנו על יחסי הורים ילדים ואז היא זרקה לי: "אני יודעת שההורים שלי אוהבים סדו-מזו". לא מתביישת להודות – התייבשתי במקומי. זה לא שיש לי משהו נגד סוג זה של סקס. שכל אחד יעשה כטוב בעיניו. פשוט מידע שכזה מנערה בת 16 לגבי הוריה זה לחלוטין TOO MUCH INFORMATION. שאלתי אותה איך היא יודעת פרטים אינטימיים שכאלה והיא סיפרה, שכשטיילה עם ההורים באמסטרדם הם נכנסו לחנות סקס והיא שמה לב שאבא שלה קנה שוט… אני חבר/ה של הילדים שלי. כמה פעמים אנחנו שומעים את המשפט הזה? יתרה מכך – המון פעמים אנחנו שואפים לזה כי נדמה לנו, שזו הוכחה שאנחנו הורים טובים, הורים קוליים. אז"ש. ושלא תבינו אותי לא נכון. אני בעד פתיחות עם הילדים ואני בעד לתת להם אוזן קשבת וגם אין לי בעייה לדבר איתם על סקס על כל צורותיו כשהנושא עולה, אבל אני ממש ממש לא בעד להתייחס אליהם כקבוצת השווים שלי, כחברים שלי ולשתף אותם בכל הפרטים האינטימיים שלי. יש במקרה הזה מספר נורות אזהרה, שקבלו את ההתייחסות הראויה במסגרת המתאימה יחד עם זאת הסיטואציה גרמה לי לבחון שוב את נושא הגבולות. כהורים, אנחנו מהווים מודל ונושא לחיקוי (גם אם לא מודע) של ילדנו. אחד הנושאים החשובים שאנחנו כהורים מלמדים את הילדים זה חשיבות האני, שמירה על הפרטיות שלי (ושל אחרים) והדיפה או התנגדות כנגד כל מי שמאיים על המרחב הפרטי שלי והביטחון שלי.
יחסים פתוחים מידי בין הורים לילדים לוקים בהבנת החשיבות של גבולות ביני לבין הסביבה שלי ועלולים להעביר מסר מטעה לגבי מה מותר ואסור ביחסים שלי עם האחר.
אז להיות חבר של הילדים שלי? ממש לא. יחסים חבריים איתם? בוודאי!
