לאחר שגידלנו במשך 13 שנים את כלבת הרועה גרמני שלנו, לאבי, נשבעתי "never again". למען ההגינות, אני חייבת לציין שאני זו שרציתי כלב ושיגעתי את בעלי שאין מצב שנגדל ילדים בלי כלב.. בעלי, שכל חייו גידל כלבים הסכים די בקלות וכך הגיע לאבי למישכננו. אין ספק שהיו לנו המון רגעי נחת כמו גם קשיים רבים. לאחר מותה של לאבי, נשבעתי שאני עם גידול כלבים גמרתי. למה? לא רוצה להיות מוגבלת ומחוייבת. לא רוצה למצוא שערות של כלב בכל פינה כולל בכביסה שאך יצאה מהייבוש. רוצה ללכת יחפה בבית ולא להרגיש את השערות ועוד כהנה וכהנא.
עברו שנים רבות והשכנים החדשים בבניין רכשו גור כלבים מדהים! האמת? קשה היה לעמוד מול היצור הפרוותי החמוד הזה מבלי להצהיר גם אני רוצה. וזה אכן מה שקרה…בעלי הודיע לי שהוא רוצה גם! למרות הפיתוי באחזקת יצור חמוד שכזה נזכרתי בכל התלאות שעברנו עם כלבתנו, לאבי ז"ל והודעתי מפורשות שאני לא מוכנה לשידור חוזר של גידול כלבים.
ועכשיו דמיינו את הלחץ שהופעל עליי בכל פעם שבעלי עלה לשכנים וחזר עם היצור הזעיר והשעיר הזה בידיו רק שאשוב ואתרשם ממנו וילדיי שכבר לא גרים בבית אבל הם כמובן חזרו וטענו שיהיה לנו ממש כיף עם כלב ושלא אהיה קטנונית ורעה ועוד כל מיני שמות תואר שלא אחזור עליהם כאן….ואני שהתנגדתי בכל תרועה רבה הרגשתי איך קולי הולך ונחלש מול הלחץ המסיבי שהופעל עליי. ….
כעבור כחודש הבאנו הביתה בהתרגשות גדולה את פפר, שנאוצר ננסי מדהים בן חודשיים.
אתם בטח אומרים לעצמכם – איך היא נכנעה ללחץ…ואני אומרת – אז זהו שלא! אני ויתרתי.
מה ההבדל? כשראיתי שלבעלי כל כך חשוב כלב ואני כידוע, אוהבת כלבים מושבעת אך ללא הבעיות שהם יוצרים, החלטתי להסכים להבאת כלב בתנאים מסויימים: הפעם הכלב יהיה קטן כדי שקל יהיה להתמודד עם ההליכה איתו, עם הרחצה ובכלל, שהכלב לא ישיר שיער (כן, כן, יש גזעים כאלו) ושניקח את הכלב לאילוף מגיל צעיר כדי שלא יפתח בעיות התנהגות שהיו כל כך מוכרות לנו מגידולה של לאבי. כל תנאי התקבלו והדרך להבאת פפר הוכשרה.
חשוב להבין את ההבדל בן כניעה לוויתור. כניעה מלווה בתחושת חוסר אונים, כעס על זה שאנחנו בסיטואציה של "אין ברירה". כאילו כופפו לנו את היד.
הויתור משאיר אותנו בהרגשה מעולה. ויתרנו, שימחנו את הצד השני ואנחנו מרוצים מהתוצאה.
מיותר לציין שפפר הוא אהבת חיי 🙂
