"אין מצב שיראו אותי בלי מייק אפ היא אומרת". החברים שישבו איתה במעגל פנו אליי ואמרו – את רואה? זו התמכרות! זה היה בסדנה שהעברתי לבני נוער באחת מהפנימיות במרכז הארץ. הנושא היה ההבדל בין הרגל להתמכרות. ישבנו במעגל אני ועוד כ 12 בני נוער. לאחר, שהגדרנו מה זה הרגל ומה זו התמכרות הם שתפו בהרגלים שלהם ובחנו ביחד האם זה הרגל או התמכרות. ביקשתי מתנדב או מתנדבת, שיספרו על הרגל שלהם, שהיו רוצים לוותר עליו. כולם צעקו : "ליסה (שם בדוי, כמובן), ספרי את".
לאחר לחץ מתון ועם חיוך כובש היא אמרה: "הם מתכוונים לזה שאני לא מוכנה לצאת מהחדר בלי מייק אפ. אף אחד פה עוד לא ראה אותי בלי איפור". וכל זאת מנערה צעירה ויפה ואהודה ע"י חבריה….שאלתי אותה מה לדעתה יקרה אם היא לא תתאפר והיא אמרה שהיא תהיה מכוערת. "בעיני מי"? שאלתי, "הרי החברים שלך אוהבים אותך ומעירים לך שהמייק אפ מיותר כי את כ"כ יפה"… "בעיני עצמי" היא אומרת. "כי מה? מה יראו שאת מכסה?" והיא אומרת: "לא, יודעת, פצעונים". במקרה הספציפי הזה היה ברור שלא זה העניין. ילדה יפה שכמותה. אין כל פצעונים להסתיר. "ונגיד שיש פצעונים", הקשיתי. "תסתכלי על כל החברות שלך. לחלקן יש פצעונים. מה את חושבת על זה? את מציעה גם להן לשים מייק אפ?". והיא קפצה ממקומה ואמרה : "מה פתאום! הן יפות ככה".
לכל אורך הדו שיח בינינו החברים שלה הנידו בראשם כלא מאמינים. "אז למה את חייבת? " "את לא מבינה", היא אומרת ברצינות. "המייק אפ מכסה את הג'יפה. לא לגמרי אבל יותר טוב מכלום". "על איזה ג'יפה את מדברת?", שאלתי. ואז היא פצחה במונולוג עצוב על הקושי שלה להיות בארץ לבד, בלי משפחה, כשחברים בשכבה הם כל מה שיש לה. ויש פחד גדול לא להיות הכי כי אם לא יאהבו אותה, אין לה בעצם אף אחד אחר….
זה היה הרגע בו כל החברים חיבקו אותה ואמרו לה כמה שהם אוהבים אותה והם ישמחו לאהוב אותה בלי מייק אפ, בלי כיסויים ומגננות. לא תאמינו אבל ליסה לקחה על עצמה שבוע ללא מייק אפ ועמדה בו! כשנפגשנו שוב שבוע מאוחר יותר היא ספרה על ההחלטה שלה להשתמש במייק אפ רק כשיהיה לה חשוב "לדפוק הופעה" . שאפו לליסה 🙂